סיפורי הבראה מטרשת נפוצה
כדאי, לדעתי, לראות את הכתבה בטלויזיה הקנדית על
CCSVI
כדי להבין שכל העסק הזה עשוי להיות הפיך.
בעמוד זה החלטנו לשתף את הקוראים בכמה מסיפורי ההבראה של חולי טרשת נפוצה.
קשה להאמין, לא? אבל יש כאלה...
אם יש לכם סיפור שכזה,
אנא שלחו לאיל דוא"ל וספרו לו
ספורי הבראה באנגלית
ישנם אינספור סיפורי הבראה באנגלית. בחרתי להציג כאן רק ארבעה.
סיפורו של רוג'ר מקדוגל, שנרפא מט"ן בעזרת תזונה
סיפורו של בחור אירי שריפא את עצמו מט"ן וכתב
ספר (שלא קראתי) על סיפור ההבראה שלו
סיפורו של קנדי בן 85, שחלה לפני יותר מ-30 שנה והיום הוא בריא לגמרי בעזרת הזרקה יומיומית של ויטמין B1 והזרקה
דו שבועית של תמציות כבד.
עוד על הטיפול בויטמין B1 תוכלו לקרוא כאן.
וכאן תוכלו לקרוא על הפרוטוקול ביתר דיוק, באתר של הומר, יווני נחמד, שהפרוטוקול עוזר לו מאד.
ספורי הבראה מהארץ
טובה
חליתי לפני 28 שנים. אושפזתי בשנת 1980, כאשר אני סובלת מראיה כפולה, ניסטגמוס (רעידות בעיניים),
תשישות נוראה, סחרחורת וחסר שווי משקל.
עברתי את כל הבדיקות כולל CT וניקור מותני. שוחררתי לאחר שלושה שבועות, ללא אבחנה ועם כדורי סטרואידים במינון הולך
ויורד וביקורת דו שבועית במרפאת בית החולים.
לאחר כחודש ימים חלפה הראיה הכפולה, אך כל יתר התסמינים החמירו ולמעשה הייתי מנוטרלת לגמרי, מטופלת ע"י עובדת משק–בית
בבקרים ובני משפחתי בהמשך היום.
שמונה חודשים לאחר מכן בא ההתקף השני, שהחמיר את כל התסמינים ונוספו חדשים.
למעשה, אם אלך לפני הסדר, סבלתי מ -
חוסר קואורדינציה
סחרחורת
ראייה כפולה וניסטגמוס (שהפכו תוך כדי האשפוז לשיתוק בעיניים)
חוסר טעם בלשון
חולשה נוראה בארבע הגפיים
התקפי רעד, שהתחילו בבוהן שמאל והתפשטו לכל הגוף כולל הראש
חוסר שווי משקל קיצוני כל כך, שנפלתי הצידה, כאשר ניסיתי לשבת במיטה עם הגב לקיר.
הייתי מאושפזת במשך שמונה שבועות, עברתי את כל הבדיקות שהיו קיימות באותו זמן באיכילוב, כולל ניקור מותני נוסף
וצינתור מוח (אנג'יו).
שוחררתי ללא אבחנה, על כיסא גלגלים, מרגישה מאוד חולה, חלשה ועם סחרחורת נוראית שגרמה לבחילה ללא הרף ושוב עם
כדורי סטרואידים (באותה תקופה עדיין לא היו האינפוזיות).
כשלושה חודשים לאחר מכן הגיעה לידי חוברת של House & Gardens, ובה הייתה כתבה של עיתונאית אנגליה בשם ג'ודי גרהם,
שחלתה גם היא.
ג'ודי תארה את מחלתה ואז הבנתי בפעם הראשונה במה חליתי, כי במשך כל התקופה איש לא הזכיר את המילים טרשת נפוצה ולמעשה
אפילו לא ידעתי על קיומה.
בכתבה זו היא המליצה על קפסולות של שמן נר הלילה לטיפול במחלה.
אימצתי את הקפסולות ואני ממשיכה לקחתן עד היום (6 ליום).
כששה חודשים לאחר מכן, החליטו בני משפחתי לקחת אותי לחופשה בחו"ל, בכיסא גלגלים כמובן. מאחר שהיה חורף, לא היה הרבה מה
לעשות איתי, ובעלי שידע עד כמה אהבתי לשחות החליט לקחת אותי לבריכת שחייה מחוממת.
נכנסתי למים ואמרתי לו שאנסה לשחות, ואם אצלול, שפשוט ימשה אותי. להפתעתי הרבה לא צללתי, אלא הצלחתי לשחות שתי בריכות.
הדבר מאוד שימח אותי ולמחרת כבר הצלחתי לשחות ארבע בריכות וכך המשכתי, כאשר אני מוסיפה כל יום עוד שתי בריכות.
חזרנו ארצה, נרשמתי לבריכת שחיה, המשכתי לשחות ולהוסיף כל יום עוד שתי בריכות, כאשר אני עוצמת עיניים ומדמה כי אני
שוחה בים ועליי להגיע לחוף.
כל יום, בסוף השחייה, התיישבתי על מדרגות הבריכה לנוח ולאסוף כוח, כדי להתלבש ולחזור הביתה. ככל שהמשכתי לשחות
השתפר מצבי הפיזי, אך עדיין הייתי מאוד תשושה וחולה.
בשנת 1983 היה לי התקף נוסף. הרופא המטפל החליט לחכות עם מתן הסטרואידים, כדי לתת לגוף שלי הזדמנות להתגבר לבד.
ההימור הצליח.
באחד הימים נתקלתי במקרה בבריכה בפיזיותרפיסטית–מחליפה, וכאשר היא ראתה אותי מדדה לעבר המקלחת, היא באה לעזור לי ושאלה
אם אני חולה בטרשת נפוצה.
עניתי בחיוב ושאלתי מאיפה היא מכירה את המחלה.
היא סיפרה כי זה עתה חזרה מאנגליה, שם טיפלה בחולת טרשת
שמצבה השתפר עקב טיפול בתא לחץ.
היא לא ידעה לתת לי את פרטים נוספים, אך נתנה לי את מספר הטלפון של החולה וממנה נודע לי על הטיפול.
בביקורי הבא במרפאה, ביקשתי מהרופא המטפל בי, שייתן לי מכתב למשרד האוצר להקצבת מטבע זר, לשם נסיעה לאנגליה לטיפול
(באותה תקופה אסור היה להוציא מטבע זר מהארץ).
תשובתו הייתה, כי אין צורך לנסוע לאנגליה, היות שיש תא לחץ של חיל הים בחיפה.
לא אפרט פה את מסלול המכשולים שעברתי כדי להתקבל לטיפול, היות שזה סיפור בפני עצמו היכול למלא ספר.
פרוטוקול הטיפול האנגלי כולל 20 טיפולים רצופים בתא הלחץ, לאחר מכן טיפול שבועי אחד למשך ששה חודשים וטיפול דו שבועי למשך
שישה חודשים נוספים.
עברתי את 20 הטיפולים הראשונים וכבר הרגשתי שיפור.
הייתי פחות תשושה, היה לי קל יותר להרים את הרגליים ומצב רוחי השתפר בהתאם.
המשכתי בטיפולים אחת לשבוע ובתום ששת החודשים הרגשתי כי אינני יכולה לעבור לטיפול אחת לשבועיים, משום שבסוף השבוע הרגשתי
כבלון שיצא ממנו האוויר. המשכתי טיפולים חד שבועיים במשך שנתיים, עד שהרגשתי, שאני יכולה כבר "לסחוב" שבועיים ללא טיפול.
במשך השנתיים הבאות טופלתי אחת לשבועיים ובתום התקופה הרגשתי כי הטיפולים אינם תורמים לי יותר.
במשך כל התקופה המשכתי לשחות יום יום עד שהגעתי למרחק של קילומטר ליום – 40 דקות שחייה רצופות ומצבי הלך והשתפר.
בשלב מסוים התחלתי לקחת ויטמינים ועברתי לתזונה מקרוביוטית מתונה (סוג של צמחונות).
בשנת 1987 שמעתי על רופא (MD), הומיאופת בהולנד, שיש לו מרפאה אימונולוגית והוא מטפל בחולי טרשת נפוצה.
נסעתי להולנד, עברתי אבחון וטיפולים וחזרתי ארצה עם 50 זריקות הומיאופתיות המורכבות מתמצית מוח ותמצית עמוד שדרה של חזיר.
הזריקות נועדו לטפל בעיקר בתשישות ואכן עשו זאת במידה מסוימת. שוב לא הסתפקתי ב-50 הזריקות והמשכתי לקחת עוד 100.
עד היום אני מחזיקה בבית זריקות כאלה, וכאשר אני מרגישה שאני מתחילה לשקוע, אני לוקחת כ-12 זריקות והן מחזירות אותי
לצוף חזרה על פני המים.
לאחר כחמש עשרה שנות שחייה, נסגרה הבריכה בה שחיתי לצורכי שיפוצים.
באותו שבוע הייתה מכירה של מכשירי ספורט מתצוגה בשכונה שלי.
קניתי מסלול הליכה חשמלי ובהדרגה התחלתי לצעוד עליו כאשר אני מוסיפה זמן יום אחד, ומעלה מהירות ביום שלאחריו. בתום שנה
יכולתי לומר בודאות, ששנה אחת של הליכה (2 ק"מ במשך חצי שעה) עשתה עבורי ועבור ההליכה שלי, יותר מאשר חמש עשרה
שנות שחיה.
לפני חמש שנים התחלתי להתעמל עם מאמנת פעמיים בשבוע, וחמש פעמים בשבוע אני מתעמלת לבד 40-45 דקות ליום.
במשך השנים ניסיתי טיפולים נוספים, כאשר העיקרון המנחה אותי הוא, שאני מוכנה לנסות כל טיפול שעשוי לעזור
ושאינו יכול להזיק.
לפני כחמש שנים שמעתי על תרופה בשם פרוויג'יל, שבמקרים מסוימים מקילה על התשישות. פניתי למרפאת הטרשת בבית החולים
(לאחר שלא ביקרתי שם במשך שש עשרה שנה). למזלי התרופה עוזרת לי, אני פחות תשושה ואף נעלמו כמה תסמינים
תקופתיים נוספים.
לסיכום אוכל לומר, כי בעזרת הפעילות הגופנית היומיומית, התזונה, הויטמינים והפרווג'יל, בנוסף לכל מה שעשיתי בעבר,
ההתקפים פסקו, הסימפטומים נחלשו, אני יכולה לתפקד בצורה טובה ואיש אינו מנחש שאני חולת טרשת נפוצה מזה 28 שנה.
אברהם
אברהם דרעין אובחן כחולה בט"ן בסביבות גיל 42. אי שם בין השנים 1996 ל-1997, הוא הבריא מהמחלה בתהליך מודע ובשילוב טכניקות מתוך
הצ'י-קונג והרפואה הסינית. מזה כעשר שנים הוא בריא.
ספרו, "כתובתו של אלוהים" יצא לאור באמצע מרץ 2006 בהוצאת "פראג". הספר עוסק, בין היתר, בסיפור הבראתו ממחלת הטרשת הנפוצה וההבנות
העולות מכך.
לחצו כאן כדי להכנס לאתר שלו שם תוכלו לקרוא את הספר ואף להורידו בפורמט PDF
מאירה
מאירה נווה היתה כימאית במקצועה, שאובחנה עם טרשת נפוצה התקפית.
עם הזמן שינתה מאירה את אורח חייה לאורח חיים טבעוני וקפדני והיום היא נהנית מחיים טובים ובריאים.
מאירה היא הטבעונית המוזכרת בהצגה, זו שספרה לאיל שלקח לה עשר שנים להבריא מטרשת נפוצה בעזרת תזונה. מאירה שמחה לחלוק עם כל המעוניין את הידע שלה
ואת דרך החלמתה הארוכה.
קובי
קובי אובחן עם טרשת נפוצה בשנת 1985 בהיותו בן 25. עם השנים בהן היה חולה, ובהן היו לו 4-6 התקפים בשנה,
הוא שם לב לכך שלאחר מצב לחץ נפשי, לחץ פיזי או עצבנות חריגה, היה מגיע התקף.
קובי למד לזהות את ההתקף כעשרה ימים לפני הופעתו. עם שחרורו משרות קבע, הוא החליט לחיות חיים ללא לחץ ועצבים. הוא הצליח!
קובי מספר,
"את ההרגשה של "קדם התקף" הרגשתי בבטן (כמו בתחושה של פחד) מתחת לקרום הסרעפת.
את הרגשת הלחץ הנפשי והצטברות העצבים המשלתי למעין תולעת שנכנסת מתחת לקרום הסרעפת לכיוון הבטן.
החלטתי לבנות קרום סרעפת דמיוני מפלדת כרום ונדיום עם טיטניום ללא סדקים או חורים ובלתי חדירה ללחצים ולסטרסים ולעצבנות.
אבל אליה וקוץ בה...
הקרום הזה מסנן גם את עומק הרגשות החיוביים כמו אהבה, הנאה, התלהבות...
בהכרה צלולה הסכמתי לוותר על עומק גבוה יותר של רגשות חיוביים בתמורה לאפס התקפים בטרשת
מכרתי את נשמתי לשטן והשטן הזה נקרא "אפס התקפים"!!!
בסדנא למודעות עצמית בה הייתי לאחרונה, הבנתי את זה וחברי לסדנא כאבו את כאבי.
השאלה הנשאלת היא: מה עדיף על מה?
לחיות את היום במלא עוצמתו? או ... לחיות על בטוח?"