מיכאל הנדלזלץ ("הארץ", 11.4.05):
בסוף פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד מוענק פרס על שם
נסים עזיקרי.
השנה השתתפו בארוע שחקנים שכולם יחד היו יכולים להיות אנסמבל למופת, ורובם המכריע הצדיקו את השהות רק
עימם במשך שעה ויותר על הבמה. שתי הצגות לא כלולות בתחרות. האחת "פולסא ונורא" של סשה דמידוב...
...השניה היא "מי הזיז את השרפרף שלי", שאכן אינה יכולה או צריכה להתחרות בשום תחרות (כי היא עצמה תחרות).
מכאן ואילך אני לא בטוח שאנחנו עוד עוסקים בתיאטרון.
איל מסד היה שחקן שלקה בטרשת נפוצה. ההצגה שהוא כתב ומבצע היא סיפור חייו ומאבקו במחלה. ההצגה היא חלק מהתמודדותו.
אני חולה באותה מחלה, הייתי בהרבה מקומות פיזיים (רופאים, מטפלים, מצבים בחיי היום יום, יחסים עם המשפחה) ורגשיים
בהם הוא היה. אינני יכול לשער איך מגיב אליה קהל "רגיל".
עמליה הדר ביימה אותו ברגישות, והוא מקרין כריזמה של שחקן (זה לא עובר עם המחלה) וכובש בכנותו את הקהל. הוא עבר
דרך ארוכה וכואבת והוא נחוש בהחלטתו להבריא ממחלה חשוכת מרפא. מי אני שאומר לו מה עליו לחוש? ההצגה משקפת את
התמודדותו ההירואית. כל אחד מתמודד בדרכו. הוא הוכיח לעצמו ולנו שיש לו קיום על הבמה. ועכשיו הוא צריך להפריד בין
דרכו על הבמה ודרכו בחיים עם המחלה. אני רק יכול לייחל להצלחתו.
ערן בן זאב ("כל זכרון", 8.4.05):
התשוקה לחיים של איל מסד
"מי הזיז את השרפרף שלי?" - ריאלטי תיאטרלי שמביימת עמליה הדר מזכרון על חולה טרשת נפוצה מזכרון שהעבודה שלו היא: להבריא
עמליה הדר צלצלה אלי איזה יום, והזמינה אותי להצגת יחיד שהיא מביימת. את עמליה הכרתי לפני שנים, עוד כשהיתה לזרוביץ' ושיחקנו יחד
בתיאטרון. שנים לא היינו בקשר והנה עכשיו היא נזכרה בי פתאום, גם משום שהיא מתגוררת בזכרון, וגם משום שההצגה עצמה הועלתה באולם
של בית ניר.
לא הייתי בטוח שאוכל להגיע, בגלל התחיבות קודמת, אבל השתדלתי והרווחתי בגדול. אם לא, הייתי מפספס את אחת החוויות המופלאות שאדם
יכול לעבור.
הערה של טעם אישי, לפני שאתייחס למה שראיתי בהצגה אשר שמה "מי הזיז את השרפרף שלי?" באופן עקרוני יש לי בעיה עם הצגות יחיד. אני תמיד
שואל את עצמי, אל מי השחקן מדבר? למה הוא מדבר? לא הגיוני, בן אדם עומד ומדבר עם עצמו? אבל במקרה שלנו, תוך שניה אחת כל המחסומים הוסרו.
לא ידעתי יותר מדי על גיבור ההצגה, איל מסד מזכרון יעקב. איש הייטק בן 38, בוגר החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שכתב את המחזה ומשחק
בו את התפקיד הראשי, אבל בתוך שניה אחת התאהבתי בו ובסיפור המופלא שלו.
את הטרשת הנפוצה שהוא חלה בה, הוא גילה בעצמו. היה זה בעת שכאדם "בריא" הוא קרא ספר על המחלה, ובמהלך הקריאה הוא זיהה סימפטומים שלה
אצלו, בגופו. הרופא שאליו הוא נזעק אישר לו את הדיאגנוזה העצמית הזאת וכך מתחיל הסיפור. מדהים.
ההצגה היא חלק מתהליך ההחלמה שלו. נכון שזוהי מחלה חשוכת מרפא, אבל כמו שהוא אומר במהלך ההצגה, העבודה שלו היא להבריא. לכן, שום דבר
שמזכיר רחמים עצמיים אינו יוצא ממנו, להיפך, הוא פותח צוהר למקום מרתק, לתהליך אנושי, פתיחה של הלב למקומות הכי אישיים והכי חושפניים.
ואנחנו, מציצנים שכמותנו, מקבלים על מגש מטובל בהומור והרבה דמעות אדם עם אישיות נדירה. פה ושם הוא שוכח מה להגיד, וגם רואים שהוא
מתעייף מאד, שגם זה חלק מהמחלה הזאת, אבל בסוף יוצאים עם כוח אדיר ותשוקה אמיתית לחיים.
בתום ההצגה הקהל נעמד כאיש אחד על רגליו ולא הפסיק למחוא כפיים. אי אפשר היה להפסיק. איל התיישב במבוכה על הכסא האחד שניצב על הבמה,
ומתוך הכרת תודה עמוקה שאל: "מישהו רוצה להגיד לי משהו?" רק אדם אחד אמר את מה שהרגישו כולם, "אתה פשוט מדהים".
ואיל, כמו פולניה זקנה, היה בכלל בטוח שהסיפור שלו אישי מדי ולא יעניין אף אחד חוץ מאשר את אישתו ליאת, ואולי את הבימאית שלו. אז איל,
הסיפור שלך לא רק מעניין, לא רק מדהים, הוא מעבר לזה. הוא סיפור שכל אחד יכול לקחת ממנו שעור אדיר לחיים. המלחמה שלך על החיים, היא
מלחמה שנותנת תקווה גדולה ומביאה איתה אהבת אמת לחיים עצמם. אני יכול רק לאחל, שיהיה לך את הכוח לספר את הסיפור הזה לכל מי שאוהב חיים,
לכל מי שאוהב אנשים, וגם לכל מי שאוהב תיאטרון. כי זוהי תמצית התיאטרון - מה שקורה באותו רגע, ואצלך או איתך זה קרה בכל רגע מחדש.
כשאתה מתיישב ונח אנחנו נחים איתך. כשאתה שר ומזייף, הזיוף נשמע כמו שירה צלולה ומתוקה. כשאתה בבלק אאוט, כולנו מנסים להחלץ יחד איתך
מהחושך.
ולעמליה, תודה על המתנה הנפלאה שהבאת לעולם, ותודה על החוויה שאת חלק עצום ממנה. איזה מזל שהכרת את איל, ואיזה מזל שלקחתם את ההחלמה
הזאת למקום כל כך פתוח ומרגש. אני יודע שאני נסחף, אבל כמה פעמים יוצא לו לבנאדם לעבור משהו בתוך הבטן ולהיות אסיר תודה על חייו שלו?
כשזה קורה צריך לומר תודה.